החלטה בתיק ת"א 43893-12-12

בפניי בקשה לחיוב המשיבה בערובה לתשלום הוצאות המבקש/הנתבע.

1.   לטענת הנתבע, מדובר בתובענה בסכום לא מבוטל של 150,000 ש"ח אשר הוגשה ע"י חברה שאין לה בישראל כל נכסים ו/או רכוש ו/או כספים, וככל הידוע לנתבע כך גם בעליה של התובעת חסרי כל.

2.   עוד טען המבקש, כי חיזוק לכך שמדובר בחברה אשר מצויה בקשיים כלכליים ניתן למצוא בעובדה ששני שיקים שמסרה המשיבה לידי המבקש חוללו בשל העובדה כי בחשבונה לא היה כיסוי מספיק, בסכום כולל של כ-100,000 ש"ח.

3.   המבקש חולק על טענות המשיבה כפי שנטענו בכתב התביעה, ולדידו מדובר בתביעה חסרת כל בסיס שסיכויי ההצלחה שלה קלושים במיוחד שעה שהמשיבה לא המציאה כל ראיה, לפיה המבקש לווה כספים כלשהם מהמשיבה, כך שבסופו של דבר עלול המבקש למצוא את עצמו עומד מול שוקת שבורה לצורך קבלת ההוצאות שאילצה אותו המשיבה להוציא אל מול תובענה חסרת סיכוי.

4.   לטענת המשיבה, בתגובה לבקשה להפקדת עירבון כספי בסך של 30,000 ש"ח, משמעות קבלת הבקשה הינה חסימת דרכה של המשיבה להתדיין בביהמ"ש בבחינת מחסום של זכות עקרונית של צד ליתן לו את יומו להוכיח את תביעתו.

5.   לטענת המשיבה, על ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת משפטי בטרם יטיל ערבות על התובעת כפי שאלה נקבעו בפסיקה העניפה של בעיקר נוכח סיכויי ההליך אשר המשיבה סבורה כי הינם גבוהים ביותר, וכי ביהמ"ש יעשה שימוש בהתניית זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור בפני ערכאה שיפוטית, בהפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע רק במקרים נדירים.

6.   לטענת המשיבה, התביעה שהוגשה על ידה מפורטת ומגובה בראיות ובמסמכים, בעוד שדווקא טענות ההגנה כפי שהועלו ע"י הנתבע מועלות באופן סתמי, חסר פירוט וממילא חסר אסמכתאות לחיזוק טענותיו.

7.   למעלה מכך, טוענת המשיבה כי המבקש אינו מכחיש את העובדות כפי שנטענו ע"י התובעת בכתב התביעה, כך למשל ביחס להפקדת סכום של 100,000 ש"ח לצורך הסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, אלא שלטענתו השיב את אותם סכומים, כאמור מבלי שטרח לפרט כיצד השיב, וממילא מבלי שטרח להמציא אסמכתא לצורך הוכחת טענה זו.

המסגרת הנורמטיבית:

8.    אין חולק כי הואיל ומדובר בתובעת שהיא חברה ההסדר הרלוונטי לענין חיוב בערובה להוצאות הינו זה הקיים במסגרת סעיף 353 א לחוק החברות , תשנ"ט - 1999 הקובע:

"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

9.   בהתאם לפסיקה סעיף 353א' לחוק החברות קובע את הכלל דהיינו - נוכח הקבוע בו, במקרה בו מדובר בחברה יטה בית המשפט לחייב בערובה להוצאות והנטל להוכיח כי אין מקום בחיוב כאמור מוטל על החברה.

10.   סעיף 353 א' קובע שתי דרכים חלופיות, שבהתקיימן ביהמ"ש לא יורה על הפקדת ערובה:

החלופה האחת היא אם החברה הוכיחה כי יהיה בידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה הוא בדין.

החלופה השניה היא אם סבור ביהמ"ש כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.

(ראה גם:רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (לא פורסם), 13.7.08); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) 11.2.09 (להלן:" פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ")).

11.  בפרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ קבע כב' השופט מלצר בסעיף 13 לפסק הדין כדלקמן:
"מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו:פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני".

12.   בהקשר לשלב הבדיקה השני נקבע כי יש  להביא בחשבון, בין היתר: